החלטה בתיק ע"פ 2995/04

השופט ס' ג'ובראן:

           בפנינו שני ערעורים, שנדונו במאוחד, אשר הוגשו מטעם המערערים עומר חג'אזי (להלן: חג'אזי) וסאמח חרבתאווי (להלן: חרבתאווי), על גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' חבש), שניתן בת.פ. 204/03 ביום 10.2.04, ואשר לפיו הוטלו על המערערים העונשים שלהלן.

           על חג'אזי הוטלו העונשים הבאים:

           עונש מאסר בפועל של ארבע שנים החל מיום מעצרו 10.8.03. בנוסף, הופעל נגדו עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, כאשר שלושים ושישה חודשים ממנו ירוצו במצטבר והיתרה בחופף, כך שסך-הכל על חג'אזי לרצות עונש מאסר בפועל לתקופה של שבע שנים. כמו-כן, הוטל עליו מאסר על תנאי וכן פיצוי למתלונן בסך 2,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתם.

           על חרבתאווי הוטלו העונשים הבאים:

           מאסר בפועל לתקופה של ארבעים ושניים חודשים, החל מיום מעצרו 10.8.03. בנוסף, הופעל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, כאשר שישה חודשים ירוצו במצטבר והיתרה בחופף, כך שעליו לרצות עונש מאסר לתקופה של ארבע שנים. כמו-כן, הוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך שנה מיום סיום ריצוי עונשו והוטל עליו מאסר על תנאי של שנתיים. כמו-כן, הוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 2,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתם.

           המערערים הורשעו - על-פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון - בביצוע עבירת שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירה של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב לחוק העונשין. בנוסף, חרבתאווי הורשע בעבירה של נהיגה ללא רישיון, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה.

           על-פי עובדות כתב האישום המתוקן שהוגש כנגד המערערים, נטען באישום הראשון, כי ביום 10.8.03 בשעה 02.00 בגן העצמאות בירושלים, פגש המתלונן בשני המערערים ואדם אחר שהינו קטין (להלן: הקטין). לאחר שיחה קצרה, התלווה המתלונן לשלושתם והלך איתם למבנה נטוש בחניון "קרתא" שברחוב העמק בירושלים בחושבו שהם הולכים לשם למטרות מיניות. בהגיעם למקום, החלו השלושה לתקוף את המתלונן ולהכותו בידיהם במטרה לגנוב את התיק שהיה ברשותו. התיק הכיל כרטיס אשראי, מכשיר טלפון סלולארי, מפתחות רכב מסוג "פורד פיסאטה", מפתחות שונים ומסמכים שונים. כתוצאה מהמכות נחבל המתלונן. לאחר שהשלושה סיימו את מעשיהם במתלונן ועזבוהו, רדף אחריהם המתלונן על-מנת למנוע מהם לברוח עם רכושו. כדי למנוע זאת ממנו, איים עליו חג'אזי ואמר לו: "אני אוציא את הסכין ואדקור אותך". באישום השני בכתב האישום נטען, כי בסמוך לאחר האירוע האמור, מצאו חג'אזי וחרבאתווי את רכבו של המתלונן, אשר חנה בחניון ברחוב הרב אבידע בירושלים, ובאמצעו מפתחות הרכב אשר היו ברשותם כתוצאה מן האירועים האמורים, גנבו את הרכב. עוד נטען באישום זה, כי חרבאתווי נהג ברכב ואין בידו רישיון נהיגה תקף.

           הקטין הורשע בדין והוטל עליו עונש מאסר של שנים-עשר חודשים, מחציתם מאסר בפועל ומחציתם מאסר על תנאי.

           הערעור מופנה כנגד חומרת העונש שהוטל על המערערים.

           בא-כוחו של חג'אזי טען, כי בית-המשפט המחוזי החמיר יתר על המידה בעונשו של מרשו בהטילו עליו עונש כבד יותר מזה שהוטל על חרבתאווי וכי הדבר מהווה סטייה מהמדיניות של אחידות הענישה, שכן שני המערערים הורשעו באותן עבירות ובאותו כתב אישום ולא היה מקום לאבחנה אותה עשה בית-המשפט המחוזי בעונשים שהוטלו על השניים. ומכאן ביקש להקל בעונשו של מרשו.

           בא-כוחו של חרבתאווי טען אף הוא, כי בית-המשפט המחוזי החמיר יתר על המידה בעונשו של מרשו וביקש להקל בעונש.

           מנגד, באת-כוח המשיבה ביקשה לדחות את הערעור ולהשאיר את גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי על כנו.

           נתנו את דעתנו לכלל נסיבות המקרה, כפי שבאו לידי ביטוי בגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולאחר ששמענו את טיעוני באי-כוח הצדדים, באנו לכלל דעה, כי אף שהעונש שהוטל על המערערים איננו קל, חומרתו הולמת את חומרתם המופלגת של המעשים שבהם הורשעו ולכן לא מצאנו מקום להקל בעונשם.

           לא התעלמנו מכך, שהמערערים הודו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, אך יחד עם זאת מדובר בעבירות חמורות מאוד, אשר ניתן להגדירן כמעשי בריונות מובהקים. המערערים תקפו אדם בודד על לא עוול בכפו. בנוסף המערערים לא למדו לקח מהעונשים שהוטלו עליהם בעבר בגין עבירות דומות אשר כללו מאסרים בפועל ודבר זה לא הרתיע אותם. למרות היותם אנשים צעירים, יש להם עבר פלילי מכביד. לחג'אזי עבר בגין עבירות איומים, ניסיון לשוד מזוין, חבלה ופציעה, וגם עבירות סמים, ואילו לחרבתאווי יש עבר בעבירות כייסות, עבירות נגד הרכוש ועבירות סמים.

           לצערנו, עבירות האלימות הפכו לתופעה נפוצה מאוד בחברתנו בשנים האחרונות ומדיניות הענישה בעבירות מסוג זה חייבת להביא בין שיקוליה את הצורך לבער את העבירות האלה, כדי להגן על הציבור מפני אלה הפוגעים בביטחונו ובביטחון רכושו. הפחתת עבריינות האלימות והרכוש וכן הרתעת עבריינים הינם אינטרס ציבורי ראשון במעלה שעל בית-המשפט להביא בחשבון במסגרת שיקוליו. לעניין זה, על בית-המשפט לשדר מסר המגן על קורבנות עבריינות הראויים להגנת בית-המשפט ולתשומת-ליבו, לא פחות מהעבריין. ככלל, הנטייה היא, כי ככל שהעבירה בה הורשע הנאשם הינה חמורה יותר, כך נדחים הצידה השיקולים האישיים ויש לשים דגש על ההרתעה שבענישה.

           כאמור, העונשים שהוטלו על המערערים מאזנים היטב את שיקולי הענישה הראויה במקרה שלפנינו והולמים את הנסיבות. מכל מקום העונשים אינם חורגים לחומרה במידה המצדיקה את התערבותנו.

           באת-כוח המדינה, ברוב הגינותה, הסבה את תשומת-לבנו לכך, שבגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי נפלה טעות, בהטילו על המערערים עונש של חודשיים מאסר במידה ולא ישלמו את הפיצוי למתלונן בסך 2,000 ש"ח וביקשה לבטל עונש זה. גם אנו סבורים, כי בעניין זה נפלה שגגה בגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי, שכן הוא לא היה מוסמך להטיל את המאסר שהטיל על כל אחד מן המערערים אם לא ישלמו למתלונן את הפיצוי בהם הם חויבו, ואנו מחליטים לבטל עונש זה שהוטל על המערערים כאמור לעיל.

           בכפוף לתיקון גזר-הדין כאמור לעיל, הערעורים נדחים.